ארכיון חודשי: יולי 2010

הצעת חוק מעניינת ביותר הוגשה השבוע על ידי חה"כ כרמל שאמה, אלכס מילר ורוברט טיבייב:

מדובר על "חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים", אשר אוסר על הפליית אנשים בריאיונות עבודה, בכניסה למקומות בידור או בקבלת שירות, בשל כל עילות ההפלייה הידועות והמוכרות (אמא בריאיון, חזות מזרחית במועדון ועוד).

למרבה ההפתעה ההצעה מציעה לאסור מהיום גם על הפליית אדם בשל העובדה שהוא משרת בכוחות הביטחון!

הצעת החוק נולדה, כך לטענת המגישים, לאחר שבמקרים שונים מקומות ציבוריים אסרו על אנשי כוחות הביטחון להיכנס לתחומם…ולמעשה מדובר על המקרה במסעדה בחיפה.

ההצעה גורסת כי "מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינה יכולה לאפשר קיום של תופעות הפליה בכלל וכלפי אנשי כוחות הביטחון בפרט… שמשמעה כפגיעה בסמלי המדינה שכן אנשי כוחות הביטחון מהווים סמל לריבונות, לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולאכיפת החוק במדינת ישראל".

יתרה מכך – בשל החטא הכפול והמכופל שבהפלייה זו, שגם מתבצע בעצם כנגד המדינה, מבוקש לקבוע עונש מוגבר על הפליה שכזו….

ומאחר וקצת קשה לי להאמין שמישהו יעז לאסור על שוטר מלהיכנס לפאב שלו…אני מניחה שהחוק עוסק בעיקר בחיילים.

מה דעתכם על ההצעה?

השבוע הונחה על שולחן הכנסת, על ידי חברת הכנסת סלודוקין (קדימה), הצעת חוק מעניינת:

כיסוי פנים בפומבי, באופן שלא יהיה ניתן לזהות את המכוסה, ייאסר לחלוטין.

ההצעה נוגעת בנקודה רגישה מאין כמוה, ולמרות שנועדה להרחיקנו ממשטרים טוטליטאריים דוגמת איראן, ייתכן ועלולה לפגוע בזכויות אדם בסיסיות כגון הזכות לקיום מנהג דתי….וגם בכלל לא בטוח שהיא תצליח לקלוע למטרה.

להלן הפרטים, שפטו בעצמכם:

הצעת החוק קובעת כך:

–          מי שיכסה מרצונו את פניו בפריט לבוש, באופן שלא ניתן יהיה לזהותו בבירור  – דינו יהיה חודש מאסר (ולחילופין, ישלם קנס בגובה 500 ₪).

–          לעומת זאת, מי שיכפה על אחר לכסות את פניו (ראה ערך בעל ?) – אותו אחד יישלח ל- 6 חודשי מאסר בכלא (!), או לחילופין ישלם קנס בגובה 10,000 ₪.

יש לציין כי האיסור חל על כיסוי פנים במקומות ציבוריים, כמובן, דהיינו גם בעת נסיעה באוטובוס או בתור לקופת החולים.

מטרות ההצעה כמפורט בדברי ההסבר:

1. מניעת מצב בו נשים נכפות לכסות את פניהן בשל דתן, תחת מסווה של כיבוד המסורת, מה שמגדיל את חוסר השוויון ופוגע בהן.
2. מדינות דוגמת בלגיה וצרפת כבר העבירו חוקים דומים, וכיום, כשגם נשים אדוקות בבית שמש מכסות את פניהן – הגיעה השעה לחוקק את החוק.
3. סיבה נוספת להצעה שצויינה שם היא העובדה שמחבלים עלולים להתחזות לנשים (יסתתרו תחת כיסוי פנים ויבצעו פיגוע טרור), ולכן צו השעה מחייב איסור זה היום.

השאלות שעולות הן:

1. האם ניתן ורצוי לקבוע בחוק אחיד שכל הנשים בארץ המכסות את פניהן עושות זאת תחת כפייה ומבלי רצון?
2. ואם יצוו על הנשים לכסות את כל גופן מכף רגל עד ראש, כולל כפפות, וישאירו "פתחי זיהוי" ברעלה – זה כן בסדר??
3. כיצד יהא ניתן להוכיח בפועל, שאשה ספציפית לא רצתה להתכסות, אלא נכפתה להתכסות? (המשמעות היא בין חודש מאסר לאשה עצמה, לבין חצי שנת מאסר לבעלה … לא פשוט).

השאלות רבות, והנושא חשוב מאין כמוהו.

מה דעתכם?

מעשה שהיה כך היה:

בני זוג שהחליטו להיפרד, התקשו להגיע לאקט הגירושין בפועל, בשל סכסוכי ממון.

לבסוף, בסיועו של בית הדין, חתמו על הסכם גירושין, ואפילו ניתן לו תוקף פסק דין.

לאחר מספר שבועות, פנה עוה"ד של הבעל לעוה"ד המופתע של האשה, ודרש ממנו לפתוח מחדש את ההסכם.

ועל שום מה, שאל עוה"ד של האשה?

על שום שמרשי, כך טען עוה"ד של הבעל, טעה בנתונים:

מסתבר, שהבעל היה חייב לאשה מזונות. וכמו תמיד, החוב הלך ותפח, הגיע להוצאה לפועל, ועמד ביום חתימת ההסכם הסופי ביניהם על סך כולל של כ-215,000 ₪.

בין הצדדים סוכם שסכום החוב (של הבעל לאשתו) ינוכה מהסכומים שיגיעו לבעל עקב מכירת חלקו בדירה. מעין קיזוז על מנת שהאשה תקבל את המגיע לה.

מה טען הבעל בעניין זה?

שהוא לא ידע שמדובר בחוב בסדר גודל גדול שכזה, דהיינו לא האמין שהחוב תפח ללמעלה מ-  200,000 ₪. מאחר ולא ידע, הוא הסכים שיקוזז החוב מחלקו במכירת הדירה, אבל אם היה יודע שזהו גודל החוב שלו, לא היה מסכים לקיזוז….

להזכירכם – חוב שהוא חייב לאשתו, כן?

הבעל טען שעקב טעותו היסודית (ממש כך!) – ההסכם צריך להתבטל, ומייד.

האשה טענה כמובן, שהבעל ידע גם ידע מהו גודל החוב, ושבלי קשר –  אין זו סיבה לביטול הסכם.

בית הדין דחה את דרישת הבעל מכל וכל, וקבע כי:

1. ביטול הסכם עקב טענת טעות ייעשה במקרים חריגים בלבד, כשהפגיעה הייתה חמורה, ומעוד שיקולים שצויינו שם.
2. מכל מקום, זהו לא המקרה בו יבוטל ההסכם: הרי, גם כך הבעל הסכים לשלם את חובו בגובה 150,000 ₪, כך שההבדל בין מה שהיה חייב בפועל (215,000) לבין מה שחשב שהוא חייב, הוא בסך הכל 65,000 ₪ בלבד. ואמנם זהו לא סכום מבוטל, אך ביחס לתמונה הגדולה של פירוק השיתוף בין בני הזוג, זה לא מהווה "פגיעה אנושה" בבעל.
3. הטעות קרתה משום שהבעל פשוט לא בדק את הנתונים – והייתה מספיקה שיחת טלפון מצידו על מנת לוודא, טרם החתימה, מהו הסכום הנכון.

*****  לאור כל אלו, אין לפתוח ההסכם מחדש.

בית הדין חזר על הכלל הידוע בדיני חוזים, שוודאיות וסופיות הינם ערכי בסיס שיש לכבדם, וקבע כי פתיחת פתח לביטול הסכם ממון זה יוביל בעקבותיו בקשות נוספות ושונות שאין לקבלן (שהרי, תמיד ובכל הסכם ניתן לטעון טענות טעות למיניהן…).

והמסקנה שלנו הפעם?

תרימו טלפון, תבררו, תהיו אקטיבים. לפעמים שווה גם לדחות חתימת הסכם ביום, ולא להתחרט אחר כך שלא ביררנו עד הסוף.