ארכיון חודשי: אוקטובר 2010
הבעל דרש לקבל את הסיסמא לפייסבוק של אשתו – ונזרק לכלא
לבית המשפט השלום בפתח תקווה הגיע גבר בן 30, שנאשם כי איים על אשתו, המתלוננת, באיומים הבאים, בין השאר:
- שאם היא לא תיתן לו את כתובת הפייסבוק שלה, "הוא ישב עליה כל החיים בכלא".
- שהוא "ישלח אותה מאיפה שבאה ויתפור אותה מלמעלה עד למטה".
- ובמקרה אחר – מאחר ותחתוניה בצבצו ממכנסיה כשהיו ברחוב – הוא איים עליה שיתן לה בוקס ויעיף לה סטירה.
מאחר והנאשם הילך אימים על המתלוננת מזה 3 שנים, ונוכח חומרת מילות האיום שהושמעו על ידו שוב ושוב, התבקש בית המשפט ליתן עונש מאסר ממושך, כראוי לעבירות של אלימות במשפחה.
הסנגורית שלו טענה כי:
- הנאשם הינו צעיר נורמטיבי ששירת בצה"ל ועובד בצורה מסודרת, ושנקלע שלא בטובתו לקשר זוגי בעייתי ורצוף מריבות.
- הצדדים גרושים, אך בשל "רגשותיהם" והעובדה שיש להם 2 בנות, הם נמצאים עדיין בקשר.
- למתלוננת לא נגרמה כל פגיעה פיזית.
הנאשם עצמו: הביע חרטה על כך שפגע במתלוננת בחוסר השליטה שלו, על מוצא פיו והביע רצון לפנות לעזרה מקצועית בנקודה זו כדי להימנע מהסתבכויות נוספות.
בית המשפט קבע כי:
- אין מנוס מהטלת עונש של מאסר בפועל, שישקף את חומרת העבירות ואת ריבויין והתמשכותן על פני תקופה ארוכה;
- עם זאת יש להתחשב בעבר ה"כמעט נקי" שלו, התפקוד הנורמטיבי והעובדה שהאלימות הפיזית הייתה חד פעמית וברף נמוך.
- לכן נגזרו עליו 7 חודשי מאסר בפועל (שמתוכם ירצה רק עוד 3, מאחר וכבר ישב 4 חודשים בהמתנה למשפט), וכן מאסר על תנאי.
מסקנה:
בעוד שלושה (3) חודשים מהיום הנאשם ישתחרר, ואני מאוד מקווה שלא נקרא על המשפחה הזו בעיתונים…
התפטרתי כי רציתי יותר קרוב ונוח – מגיעים לי פיצויים?
התשובה היא: בנסיבות מסויימות, כן.
מעשה שהיה כך היה: עובדת המתגוררת בשכונת אחת בירושלים, עבדה בשכונה אחרת בירושלים, במשרה מלאה (ראיית חשבון). לאחר שילדה וסיימה את החופשה, שבה לעבודתה, אך לאחר זמן קצר הודיעה למעסיקיה כי היא מתפטרת.
הסיבה להתפטרותה, הייתה, לטענתה: קשיי הנסיעות. העובדת הסבירה שבעבודה ממנה התפטרה, הייתה צריכה לנסוע כל יום באוטובוס, עם התינוקת, בעגלה, לביתה של המטפלת המתגוררת ליד העבודה, וכך גם בדרך חזור.. העבודה החדשה לעומת זאת הינה קרובה לבית, וגם המטפלת קרובה לבית. כמו כן העבודה החדשה דרשה ממנה פחות שעות ביום (7.5 שעות במקום מלאה).
העובדת ביקשה: שישלמו לה פיצויי פיטורים מלאים, על אף שהתפטרה, וזאת בהתאם לחוק הקובע כי התפטרות "לצורך טיפול בילד" לאחר לידה, מזכה בפיצויים.
המעסיקים סירבו: לשיטתם העובדת חיפשה עבודה משתלמת יותר, נוחה יותר, ואין קשר לטיפול בביתה. הם גפ טענו שהיא לא ביקשה הפחתה בשעות או הקלה, ולכן לא ניתנה להם ההזדמנות לבוא לקראתה!
העובדת השיבה לעניין זה: כי לא ציפתה שיילכו לקראתה, לאור העובדה שבזמן ההיריון נדרשה לעבוד עד השעה 21:00 בערב, ולא התחשבו בה כלל.
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קבע כי:
- עדות העובדת מהימנה – "ברור שניסתה לעבוד אצל הנתבעת לאחר תום חופשת הלידה, כשהיא לוקחת עימה את התינוקת, אך לא הצליחה לעמוד בכך… התנהלותה עד להתפטרות מלמדת על רצון אמיתי לעבוד תוך כדי נשיאתה של התינוקת למטפלת הסמוכה לעבודה, ואי יכולתה לעמוד בקשיים שנבעו מכך".
- העובדת כן זכאית לפיצויי פיטורים: ההתפטרות לא בהכרח צריכה לאפשר להורה לבלות את מלוא זמנו בטיפול בילד, ומספיק שההתפטרות מאפשרת להורה שהות ממושכת יותר עם הילד.
דמי הבראה לכווווווווווולם
דנית מנקה את ביתם של משה ומירית מזה 7 שנים, ועתה, כשמשה ומירית עוברים דירה, הם הודיעו לה שעבודתה אצלם נסתיימה, תודה על הכל, ושהם ישלמו לה פיצויי פיטורים. כשביקשה לקבל בנוסף גם את דמי ההבראה, שמעולם לא שולמו לה, השניים סירבו, בתואנה שלא מגיעה הבראה למי שעבד כל כך מעט שעות בשבוע………… דנית אינה יודעת אם משה ומירית צודקים, ואם הם טועים – וכן מגיעה לה הבראה – כמה בכלל משלמים עבור עבודה חד שבועית, והאם ניתן לדרוש כעת את כל הסכומים על השנים שחלפו? המשך…
75 מ"ר יפרידו בין הראש של הילדים שלנו – לאנטנה הסלולארית
וועדת השרים לענייני חקיקה אישרה השבוע את הצעת החוק של חה"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' (קדימה), הדנה בהרחקת מיתקני שידור לתקשורת בשיטה התאית, מאוכלוסיות בסיכון.
ההצעה
התיקון המוצע הינו לחוק העיקרי, העוסק בקרינה בלתי מייננת, והקובע כי "לא יקים אדם מקור קרינה… אלא אם כן בידו היתר הקמה, היתר הפעלה או היתר למתן שירות".
18 חברי כנסת החתומים מציעים לאסור מתן היתר שכזה, למתקנים שיוצבו במרחק הקטן מ-75 מטר ממקום ציבורי מיוחד (מוסדות לקשישים, דיור מוגן, מוסדות חינוך, מעונות לחוסים או בתי חולים).
הרציונל
בדברי ההסבר של החוק צויין כי "מחקרים הוכיחו כי קרינה בלתי מייננת שפולטות האנטנות הנ"ל, פוגעת בתאים חיים ובעלת השפעות שליליות על הבריאות…. עלולה לגרום לסרטן… מכפילה את הסיכוי לחלות בלויקמיה בקרב ילדים…. מסוכנת לאוכלוסיה המוגדרת בסיכון: ילדים ,מבוגרים, חולים, וכו', וכי שהות ממושכת בקרבת אנטנות סלולאריות מגדיל את הסיכון באחוזים משמעותיים". (!)
מאחר ונכון להיום, חברות הסלולאר פטורות מקבלת היתר בנייה לאנטנות סלולאריות (בגדלים המתאימים לקבוע בחוק), אזי כיום אין הליך של שיתוף הציבור בהליכי תכנון ובניה המשפיעים עליו. מבנים אלו, שעשויה להיות להם השלכה על בריאות הציבור, נבנים מבלי שהאוכלוסיות החולות, מבוגרות ו\או חלשות יכולות להתמודד עימם, והאנטנות מוצבות בניגוד מוחלט לרצונם, ללא שישותפו בהחלטה, וללא אפשרות ערעור עליה.
בדברי ההסבר צויין עוד כי בעבר (2004) הוגשה הצעת חוק קודמת בנושא, על ידי חה"כ יורי שטרן ז"ל, אך הוא לא הצליח לעבור את כל תהליכי החקיקה הסבוכים. לכן הוחלט להגיש הצעת חוק מצומצמת, שיהיה קל יותר להעבירה, ועיקרה הגדלת המרחק בין האנטנה לאוכלוסיות בסיכון.
אגב, זו בכלל לא הפעם הראשונה, בה מוגשת בישראל הצעת חוק "לייט", כזו שמציעים רק בכדי להעביר אותה, בשעה שההצעה האמיתית והמשלמה לא מצליחה לעבור את הליכי החקיקה (בשל התנגדויות של בעלי אינטרסים ולוביסטים למיניהם).
החוק לכשיתקבל, יחול גם על אנטנות קיימות, שיפורקו בתוך חצי שנה מתחילתו, באם הן עדיין יהיו קרובות מדי.
הסנקציות שנקבעו בחוק הן:
- לאדם: שישה חודשי מאסר או קנס עד 202,000 ₪.
- לתאגיד: 404,000 ₪.
ולי רק נותר לאחל לכנסת שתשכיל להסדיר את התחום עד הסוף, ולא להסתפק ב- 75 מ"ר.
מה קורה כשמגישים תביעה מופרזת לגמרי?
התשובה:
השופט מתעצבן, אתה מפסיד, וגם משלם.
ומעשה שהיה כך היה:
כך בדיוק גילה לקוח סלקום, שהגיש נגדה תביעה על לא פחות מ- 20,742 ₪.
התובע נסע לנורווגיה לרגל עסקיו, ולשם כך צורף לשירות סלקום חו"ל המתאים לנורווגיה.
כשהגיע גילה, לטענתו, כי המכשיר נעול לחלוטין לשיחות וליומן זיכרונות, ולכן נאלץ לרכוש מכשיר חדש בנורווגיה. כמו כן טען התובע שהיה לו קשה לאתר מספרי טלפון, שם, והוא הוציא על כך כספים.
כששב לארץ, מסר את הטלפון הנעול למעבדת שירות של סלקום, אך הם, לטענתו, רק ניסו למכור לו מכשירים שונים, ולכן הוא פנה בסוף למעבדה פרטית לשם פתיחת המכשיר.
"תחשיב" נזקי התובע, כפי שהוגש לבית המשפט:
- עלות מכשיר נייד
- פתיחת מכשיר נעול
- עלות טיסה לנורווגיה (?)
- אובדן 10 ימי עבודה (?)
- שהות בנורווגיה (?)
- פיצוי בגין אובדן רווחים עתידיים (?)
- פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 10,000 ₪ (?)
בית המשפט קבע כי:
- "תביעה זו מדגימה עד כמה נוהגים תובעים בהגשת תביעות בבית משפט לתביעות קטנות להפריז בעת הגשת תביעתם ללא קשר בין האירוע לבין הנזקים הנטענים".
- אין לקבל את הטענה כי האשם בנעילת המכשיר רובצת לפתחי הנתבעת, לא הוכח כי המכשיר היה מקולקל, ודווקא נראה כי התובע הוא זה שגרם לנעילת המכשיר (שכן מדוע פנה למעבדה פרטית?).
- גם אם הייתה מתקבלת גרסתו – רוב התביעה הינה תביעת סרק, ללא הוכחות להיקף הנזק שנגרם לו – ולכן הוא זה שישלם לסלקום 1,000 ₪ כהוצאות דיון.
ומה המסקנה?
האם לדעתכם גם עיוורים זכאים לצאת לנופש?
מגוחך לענות לשאלה זו בחיוב, שהרי – מה השאלה…? אך מסתבר, שגם בימינו יש גופים, שלא ממש מוכנים להתאמץ או לצאת מגדרם כדי לסייע לאנשים עם מוגבלות פיזית. מה חבל.
התובע, עיוור הנעזר בכלב נחייה, הגיש תביעה כנגד הנתבעת, סוכנות נסיעות, שמנעה ממנו – לטענתו – מלרכוש חבילת נופש ביוון. הסוכנות מצידה טענה כי דווקא ספק הכרטיסים, אותו צירפה כצד שלישי לתביעה, הוא שהטעה אותה לחשוב שבית המלון ביוון אינו מאפשר כניסה של כלבי נחיה.
בית המשפט דן בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, הקובע את זכותם של אלו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן קובע חובה לתת מענה הולם לצרכיהם המיוחדים, חובה שחלה גם על שירותי תיירות. בית המשפט קבע שיש לבדוק אם סוכנות הנסיעות והספק הפלו את התובע לרעה, בניגוד להוראות החוק, או לא.
הסוכנות העידה מצידה, שהפקידה שביררה לגבי האפשרות להכניס כלבים למלון, לא ידעה שמדובר בכלב נחייה לעיוור, ולכן מסרה את תשובת המלון השלילית לסוכנות, AS IS, והם העבירו את המידע לתובע.
מאחר והפקידה עצמה לא הובאה להעיד, ולא ניתן היה לשאול אותה מה ביררה בדיוק ועם מי, ומאחר וגם סוכן הנסיעות הרלבנטי נמנע מלהעיד, קבע בית המשפט כי בסופו של דבר, לא הוכח כי בוצעה טעות בתום לב. כן נקבע, כי לא הוכחה טענת הסוכנות שהתובע קיבל הודעה ברורה ובמועד על ביטול ההזמנה. להיפך: נקבע כי התובע לא קיבל, על אף כל פניותיו ומאמציו – שום הסבר המניח את הדעת, מדוע נסיעתו אינה מאושרת, והאם אין כל דרך לפתור את הבעיה, למרות שניסה וניסה.
נקבע כי הסוכנות הייתה צריכה לנסות לצמצם את הנזק, ע"י בירור יסודי יותר עם הספק, או לחילופין להציע לתובע חופשה אלטרנטיבית. בכל מקרה, הייתה צריכה הסוכנות להודיע לתובע מבעוד מועד את תשובת הספק ולאפשר לו להתארגן לנסיעה בדרך אחרת, ומאחר ולא עשתה את כל אלו, הפלתה את התובע לרעה.
לסיכום, נקבע כי סוכנות הנסיעות והספק יכלו בשיחת טלפון אחת, או במשלוח דואר אלקטרוני בודד, לסייע לתובע – אך בחרו שלא לעשות כן.
בגין התנהגות זו – שבית המשפט מבקש להוקיע מכל וכל – נפסק לתובע מלוא הפיצוי שדרש: סך של 15,000 ₪ (!), כשמתוכם 9,000 ₪ ישולמו על ידי סוכנות הנסיעות, והיתרה – 6,000 ₪ – תשולם על ידי הספק.
ולי נותר לי רק לאחל מזל טוב לתובע האמיץ, שלא וויתר, לא התבייש, והלך עד הסוף עם האמונה שלו.
אני מקווה שהוא יבלה כמו שצריך ב- 15,000 ₪ שהוא קיבל…
התלוננתי נגד בכיר בעבודה – ועכשיו מתנכלים לי. מה עושים?
השבוע קיבל בית הדין האזורי לעבודה את תביעתו של עובד ברשת אופטיקה הלפרין, שהתפטר מעבודתו כאיש מכירות, בשל יחס משפיל מצד מנהל אחד הסניפים. מסתבר שהיחס המשפיל שהעובד "זכה" לו נבע מתלונה שהגיש העובד כנגד מנהל הסניף; התלונה הוגשה לאחר תקופה בה נהג המנהל להיעדר ממרכז המכירות, שם היו לו תפקידים מקצועיים, ולהסתגר בחדר צדדי עם הלפ טופ שלו. התעלמות מנהל הסניף מהעבודה הביאה, לטענת העובד, לעומס עבודה רב מדי על העובד, שנאלץ לשאת במטלות, לירידה בתפוקת החנות ולתלונות לקוחות.
ואכן, בעקבות התלונה שהגיש, נתפס המנהל בחדר הצדדי בשעה שסחר במניות בלפ טופ שלו, בשעת העבודה, והעניין טופל.
לצערו של העובד, בכך לא נגמר העניין, והמנהל החל במסכת הצקות והשפלות כנגד העובד ה"מלשין". בתוך כך נהג המנהל להעליב אותו בפני כל העובדים, אמר לו ש- "לא טוב לך תלך", "הדלת פתוחה", "איני צריך כאן נקבות", ואף מידר אותו מישיבות עבודה.
לאחר זמן נקלע העובד למצוקה נפשית, החל לסבול מכאבים בחזהו ואף לקה באולקוס, ולכן פנה למנהלי הרשת וביקש סיוע. לאחר שלא קיבל סיוע, ובצר לו, נאלץ להתפטר (אגב, העובד ציין מפורשות כי מנהל הרשת עצמו, מר יעקב הלפרין, נהג כלפיו בהגינות).
לאחר התפטרותו הגיש העובד תביעה לקבל מהרשת את פיצויי הפיטורים המגיעים לו, כאילו פוטר, וטען שלא נותרה לו כל ברירה אלא להתפטר (התפטרות בדין פיטורים).
בית הדין פסק כך:
- הרשת "הפקירה את העובד… שהיה ברור … כי מנהל הסניף שנגדו הוגשה התלונה ממשיך להתנכל לתובע ביתר שאת".
- "על הנתבעת (=הרשת, ד.כ.) היה לזמן את התובע ולערוך בירור ולשמוע ביתר פירוט את תלונתו בפגישה ולא בשיחת טלפון…. היה זכאי ליחס הוגן יותר מצידה של הנתבעת".
- לעובד הזכות שינהגו אליו בכבוד ובהגינות, ובוודאי שלאחר 7 שנות עבודה זכאי היה לקבל יחס הוגן יותר.
- היחס לו זכה העובד ממנהל הסניף, מהווה הרעת תנאים חמורה ומוחשית, ולמעשה עבודה בתנאים בלתי סבירים.
- לכן, לא היה מקום לדרוש ממנו להמשיך כרגיל בעבודתו, ויש לראות בהתפטרותו כהתפטרות המזכה אותו בפיצויי פיטורים.
מסקנות:
- אם התלוננת נגד עובד או מנהל, ועכשיו מתנכלים לך – המעסיק אמור להגן עליך, ויש לו חובת הגינות כלפיך.
- גם אם עובד אחר הוא שמציק לך או משפיל אותך – אתה זכאי לסיוע המעביד.
- אם המעסיק לא עושה כך, זכותך להתפטר, ואם תעשה זאת נכון מבחינה משפטית (יש לתת התראה לפני התפטרות ובה לתת הזדמנות למעסיק לשנות את המצב) – תהא זכאי לפיצויי פיטורים.
"המוכר אמר לי שאפשר לנסות ולהחליף" – אז מה אם הוא אמר?!
כשאנחנו קונים מוצר, אנחנו רוצים לדעת שאם הוא לא יעבוד או לא יתאים לנו – נוכל לחזור ולהחליפו – או לכל הפחות לקבל זיכוי עבורו. נכון?
ובדרך כלל, בשביל לדעת שזה בסדר, נשאל את המוכר עצמו מה מדיניות החנות, ונסמוך על דבריו – נכון?
אז זהו, שלא. וכך גילה, בדרך הקשה, רועי: רועי נכנס לחנות של ג'יימס ריצ'רדסון, שבנמל התעופה בן גוריון, וביקש לרכוש לעצמו זוג נעלי ספורט מדגם אדידס, בעלות של כ – 130 דולר.
לאור המחיר הגבוה, שאל רועי מפורשות את המוכר:
"האם אוכל להחליף את הנעליים לאחר השימוש"? רק לאחר שנענה בחיוב, רכש את הנעליים.
לאחר שעשה בהן שימוש, התברר לו שהשימוש בנעלים גורם לו ל"כאבים חזקים מאוד בכל הגוף" והוא חזר וביקש להחליפן, אך החנות סירבה, בטענה שנעשה שימוש בנעליים.
החנות טענה כי:
- מדיניות החלפת המוצרים המפורסמת ליד הקופות, הינה: החלפה לתקופה של 60 יום ובלבד שהמוצר חדש, שלם ובאריזתו המקורית (ולא זה המקרה).
- אין מצב שהובטח לתובע בעל פה שניתן להחליף נעליים משומשות.
בית המשפט, אליו הגיע רועי המאוכזב, שמע את עדויות הצדדים, וקבע חד משמעית כי רועי לא הוכיח את תביעתו. דהיינו, רועי לא הצליח להוכיח, שבניגוד למדיניות החברה המפורסמת בכתב (מדיניות החזרת מוצרים סגורים וכו') – הובטח לו משהו אחר בעל פה.
ומאחר ועסקינן בגרסה נגד גרסה (הרוכש מול המוכר, שבא לדיון וטען בתוקף שהוא מעולם לא אמר כזה דבר ללקוח), ומאחר ונטל ההוכחה הוא על התובע, התביעה נדחתה!
בית המשפט גם הוסיף וחידד שלפנינו עדות בעל פה, שסותרת מדיניות החזרה בכתב (שהייתה תלויה ליד הקופה), והמסמך בכתב "לוקח" מבחינה משפטית…
לסכום, לא רק שהתובע לא קיבל נעליים חלופיות ולא הוחזר לו כספו, הוא גם חוייב לשלם לחנות הוצאות משפט בגובה 500 ₪ נוספים.
והמסקנות?
- אם מבטיחים לכם משהו שונה ממה שכתוב במדיניות החזרת מוצרים, בקשו את ההבטחה בכתב.
- אם אתם כבר תובעים, תביאו אתכם עד (משהו שהיה אתכם בחנות למשל) – שיחזק את עדותכם.
- אל תבקשו להחליף נעליים אחרי 10 ימים (!). היו צריכים להספיק לכם יומיים לנסות את המוצר, וחבל למשוך זמן ולאבד את הזכות.
- מקריאת פסק הדין ניתן להבין שאם רועי היה מביא אישור מאורטופד למשל, שהכאבים שנגרמו לו הם אכן בשל הנעל, הדברים היו יכולים להיות שונים מבחינת האופן שבו בית המשפט רואה את התיק… לכן הקפידו, כשיש עילת תביעה, לחדד אותה ולהביא תימוכין לטענתכם.
